פסק-דין בתיק ת"ק 37485-02-13

בתאריך 21.12.12, בצומת הכבישים דרך בר יהודה ורח' פרץ, הוא הרחוב היורד מנשר לכיוון דרך בר יהודה, התרחשה תאונת דרכים בין רכבה של הגב' יפעת בן ברוך (להלן: "התובעת"), הנהוג על ידי בנה - נוי סוגבקר (להלן: "נוי") ובין רכב הנהוג על ידי ג'ואן בורסטין (להלן: "הנתבע"), ושהינו בבעלות אמו.

בגין התאונה הוגשו התביעה העיקרית והתביעה שכנגד.

כל אחד משני הנהגים המעורבים בתאונה, טען כי הנהג האחר לא ציית לקביעות האור האדום שדלק ברמזור כיוון נסיעתו וכי הנהג האחר אחראי לקרות התאונה.

מן הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, עולה כי נוי הגיע לצומת בנוסעו בדרך בר יהודה, בכיוון כללי ממזרח למערב, לחיפה, וכאשר הינו נוסע קדימה בדרכו ואילו הנתבע הגיע לצומת מכיוון נשר וביקש לפנות בו שמאלה, לכיוון חיפה.

על נסיבות התרחש התאונה, העידו שני הנהגים ועד נוסף שישב ברכב הנתבע.

לאחר סיום שמיעת ההוכחות, הוגשו לביהמ"ש תוכנית הרמזורים של הצומת וכן 2 חוו"ד של מומחים, שהוגשו על ידי כל אחד מהצדדים.

לגירסת נוי, בכל קטע הדרך שבו נסע ברח' בר יהודה, דלק ברמזור כיוון נסיעתו אור ירוק ואף משחלף על פני קו העצירה ונכנס לצומת, בנסיעה ישר קדימה, עדיין דלק ברמזור כיוון נסיעתו אור ירוק.

לגירסת הנתבע, משהגיע לצומת, דלק ברמזור אור אדום והוא עצר את רכבו.

רק משהתחלף האור לירוק, החל שוב בנסיעה, תוך פניה שמאלה והגיע עד למרכז הצומת, שם ארעה התאונה.

אף העד מטעמו, אישר דברים אלה.

על בסיס מלוא הנתונים שבאו בפני ביהמ"ש, הנני קובעת כי אף אחד מהנהגים לא הוכיח, במידת ההוכחה הנדרשת כי חלף על פני קו העצירה כיוון נסיעתו באור ירוק וכי הנהג האחר הוא שלא ציית לקביעות האור האדום שדלק ברמזור כיוון הנסיעה.

להתרשמותי, כל אחד מהנהגים ביקש להביא בפני ביהמ"ש את גירסתו שלו, תוך שהינו מאמין כי הינה אמיתית וכאשר אינו מתכוון להעיד עדות שקר מכוונת בביהמ"ש.

ברם, אין ספק כי אחד מהנהגים טעה.

כאמור, על בסיס העדויות הסובייקטיביות - לא ניתן לקבוע ממצאים חד משמעיים לעניין האור שדלק ברמזור כיוון נסיעת כל אחד מהנהגים.

לביהמ"ש הוגשו, כמצויין לעיל, תוכנית הרמזורים של הצומת ו-2 חוו"ד של מומחים, המנתחים את אופן קרות התאונה.

אכן, 2 חוו"ד נערכו בצורה רצינית, מקצועית ומקיפה, תוך התבססות על תוכנית הרמזורים, אולם, לקביעתי, גם על פיהן לא ניתן להגיע לממצאים מוחלטים.

כל זאת, כאשר חוו"ד מבוססות על נתונים, שבחלק המהותי שבהם, הינם משוערים בלבד והדברים אמורים במיוחד בכל המתייחס למהירויות הנסיעה של כל אחד מהרכבים וכן לאופן עצירת רכב הנתבע לפני קו העצירה, לרבות מיקום העצירה המדוייק שלו.

לאור כל הנ"ל, החלטתי לבחון את אחריות הנהגים לקרות התאונה, בהתבסס על קביעות החוק והתקנות לעניין אופן כניסה לצומת וחובת הזהירות הכללית, בהנחה שטענת כל אחד מהנהגים, כי נכנס לצומת בחסות האור הירוק, הינה נכונה.

לקביעתי, כל אחד מהנהגים נהג ברכבו ברשלנות ובחוסר זהירות וכל אחד מהשניים אחראי לקרות התאונה, אם כי לא באופן שווה, כפי שיתואר.